רוב החיים שלי הייתי ילדה טובה. מרצה, קשובה, רגישה מאוד לסביבה ולאנשים שבתוכה. קשה לומר שהלכתי בתלם שמישהו אחר סלל עבורי, כי עשיתי בחירות משלי, חלקן אפילו די לא שגרתיות, ובכל זאת הכוחות המרצים שבי היו חזקים. הם לימדו אותי להסתכל החוצה, להבין מה צריך ממני, להיות טובה במה שאני עושה ולהסתדר היטב בתוך העולם כפי שהוא.
למזלי, גדלתי עם הורים קצת היפים, אנשים שהייתה בהם תעוזה אמיתית לעשות שינויים מרחיקי לכת כדי להגשים חלומות. לכן, לצד הילדה הטובה והמרצה, גדלתי גם בבית שנתן הרבה מקום לחלומות, וכשכבר העזתי לחלום, בדרך כלל קיבלתי רוח גבית.
אל "האישה הפראית" שבי הצלחתי להתחבר רק סביב גיל ארבעים.
את המושג הזה הכרתי דרך הספר "רצות עם זאבים" של קלריסה פינקולה אסטס, שבו היא כותבת על ארכיטיפ האישה הפראית דרך סיפורים, אגדות ומיתוסים. הפראיות שהיא מדברת עליה קשורה לטבע האינסטינקטיבי שלנו, ליכולת לדעת מה נכון לנו, להרגיש מתי משהו חי בתוכנו ומתי הוא כבר התרוקן, לזהות מה מזין אותנו, איפה אנחנו שייכות, ממה הגיע הזמן להיפרד ומה אנחנו רוצות ליצור.
כשקראתי אותה, זיהיתי משהו שהכרתי היטב מהחיים שלי. אפשר להיות אישה עצמאית, חזקה ובעלת דעה, ובמשך שנים להיות קשובה הרבה יותר לקולות שמגיעים מבחוץ מאשר לקול שמגיע מבפנים.
במשך שנים הייתי טובה מאוד בלזהות אנשים אחרים. עבדתי לצד יוצרים, ידעתי לראות בהם כישרון, לזהות כיוון, לעזור לפתח רעיון, להעז, ליצור ולעשות. יכולתי לראות את האפשרויות שלהם הרבה לפני שהם ראו אותן בעצמם. את עצמי, לעומת זאת, בכלל לא תפסתי כאישה יוצרת.
סביב גיל ארבעים התחלתי ללמוד הנחיה אינטגרטיבית בקבוצות, ובתוך המסגרת הזאת התבקשתי לצאת מאזור הזהות המוכרת שלי, מהמקומות שבהם כבר ידעתי מי אני, מה התפקיד שלי ובמה אני טובה. מצאתי את עצמי מציירת, רוקדת, עובדת עם חומרים, משתמשת בגוף ויוצרת בלי לדעת מראש מה ייצא. בהתחלה זה היה זר, ובהדרגה התחלתי להרשות לעצמי יותר.
עם הזמן הבנתי שלהיות לצידם של אחרים הוא כנראה אחד הדברים שמעניקים לחיים שלי משמעות, ושיש הרבה דרכים לעשות את זה.
ככל שהסכמתי יותר ליצור, משהו בתוכי נהיה ברור יותר. כוחות היצירה שבי, שלא ממש ידעתי קודם לתת להם שם, ביקשו יותר ויותר מקום. ואז התחלתי לשמוע את הקול הפנימי שלי LOUD AND CLEAR.
אני חושבת ששם התחיל גם שינוי עמוק יותר. התחלתי לזהות כמה אנרגיה אנחנו משקיעות לאורך החיים בלהיות מי שאנחנו יודעות להיות. האישה האחראית, האמא, בת הזוג, אשת המקצוע, המנהלת, זאת שאפשר לסמוך עליה, זאת שמחזיקה אחרים, זאת שמסתדרת. אלה חלקים אמיתיים בזהות שלנו, ולעיתים גם חלקים יקרים מאוד, ובאיזשהו שלב עולה השאלה איפה אני בתוך כל מה שכבר בניתי.
במעבר לגיל חמישים, השאלה הזאת הפכה עבורי לעוד יותר משמעותית. אני מרגישה שיחסי הכוחות בתוכי השתנו. יש דברים שפעם הייתי מוכנה לעשות וכבר אין לי שום עניין לעשות, ויש מקומות שבהם אני מזהה הרבה יותר מהר מתי אני מצטמצמת. אנשים, תפקידים וציפיות שפעם קיבלו המון מקום מקבלים היום גודל אחר.
גם היחסים שלי עם האגו השתנו. במשך שנים הוא ידע להיות אכזרי למדי, הקול שאומר שלא עשיתי מספיק טוב, שמישהו אחר כבר עשה את זה קודם, שאני מגזימה ושכדאי שאחשוב שוב לפני שאני יוצאת החוצה עם רעיון חדש. היום הוא קיבל אצלי תפקיד אחר. הוא נעשה יותר יד ימיני, זה שמזכיר לי מה אני יודעת, שדוחף אותי קדימה כשאני מפחדת, שעוזר לי לתפוס מקום ושומר על מה שכבר בניתי כדי שאוכל להשתמש בו לדבר הבא.
יש משהו באמצע החיים שמאפשר להסתכל על עצמנו אחרת, כי אספנו מספיק ראיות ושמענו מספיק עדויות. אפשר להסתכל אחורה ולזהות איפה היינו באמת אנחנו, מתי הרגשנו חיות, איפה הייתה בנו סקרנות, מה גרם לנו לשכוח את הזמן, איזה חלק בתוכנו המשיך לחזור גם כשניסינו להיות הגיוניות ולעשות את מה שצריך, ועל מה ויתרנו בדרך כדי להשתייך.
אני חוזרת הרבה אל המקומות האלה, בחיים שלי וגם בעבודה שלי עם אנשים. מעניין אותי החוט שעובר בין חוויות שנראו בזמן אמת לא קשורות זו לזו. בחירות, אנשים, תפקידים, משיכות, ויתורים, דברים שאנחנו חוזרות אליהם שוב ושוב בלי להבין מיד למה.
ממרחק של שנים אפשר לראות דברים שלא יכולנו לראות בזמן שהם קרו.
אני יכולה היום להסתכל על האישה שהייתי בגיל עשרים, שלושים או ארבעים ולראות בה דברים שהיא עדיין לא ידעה על עצמה. זה לא אומר שאני יודעת היום בדיוק מי אני. אני פשוט יודעת טוב יותר איפה לחפש.
וזה אולי החיבור הכי משמעותי שמצאתי ביני לבין האישה הפראית של אסטס. הידיעה הפנימית שלנו לא תמיד מגיעה כקול ברור שאומר מה לעשות. היא יכולה להופיע במשיכה שחוזרת שוב ושוב, בקנאה במישהי שמעזה לעשות משהו שאנחנו רוצות, בשעמום שכבר קשה להתעלם ממנו, ברעיון שלא מרפה, בעבודה שממלאת אותנו באנרגיה או בעייפות שאנחנו מרגישות במקום שכבר לא מתאים לנו.
כשאני מסתכלת כך על החיים שלי, השאלה שמעניינת אותי היום היא:
איפה לאורך החיים כבר הייתי אני, עוד לפני שידעתי לקרוא לזה בשם?
אולי לזה אני מתכוונת כשאני חושבת על האישה הפראית. לאישה שכבר הייתה שם לאורך הדרך והשאירָה מספיק עקבות כדי שאוכל למצוא אותה.
מתוך המחשבות האלה נולדה גם "בעקבות עצמי", קבוצה לנשים באמצע החיים שרוצות להקדיש זמן לחיפוש הזה בחיים שלהן.