על גיל חמישים, רגישות שמתרחבת, והיכולת להסכים להניח את מה שכבר לא משרת, כדי לפגוש את מי שאנחנו ממש.
הקיץ אני חוגגת חמישים. מצאתי את עצמי עוצרת. לוקחת אוויר. מקשיבה למה שזז בתוכי.
המאמר של אהובתי ברנה בראון, The Midlife Unraveling, פגש אותי שוב, בדיוק כשהייתי צריכה אותו. בין התקופה הרועשת, המלחמה, האובדן והשאלות הגדולות על שייכות, קיום ומשמעות, התחושה הפנימית הזו רק התחדדה. משהו בי נע. משתנה. אולי אני משתנה. אולי העולם השתנה. כנראה שניהם.
הטעמים מוכרים פחות. הריחות צורבים. העור דק יותר.
והשריון, זה ששמר עליי כל כך הרבה שנים, כבר לא מצליח להחזיק. הוא חורק. מכביד.
מה שפעם נחשב מובן מאליו עובר דרך מסננים אחרים עכשיו. דברים שפעם היו „ככה זה” מרגישים פתאום זרים. יש קול פנימי, בהול ולוחש, שלא נותן מנוחה.
ברנה מדברת על השריון הזה: ההגנות, הדמויות והדרכים שלנו להיראות בסדר גם כשמשהו בפנים אינו שקט. היא כותבת:
“Your armor is preventing you from growing into your gifts… It’s time to show up and be seen.”
המילים שלה ליוו אותי בזמן שבו ההגנות שלי כבר אינן מגינות. הן תופסות מקום ואינן מחזיקות. הן מרחיקות אותי דווקא מהחלקים שאני הכי צריכה לפגוש עכשיו.
בתוך השבריריות הזו צומחת פגישה מסוג אחר. פגישה עם מי שאני באמת, עם המקומות שעוד רוצים לגדול ועם חלקים בתוכי שמבקשים לנשום.
אני עוד לא יודעת להגדיר את זה במדויק, ואולי אין צורך. יש בזה עצב ובהירות. אי־ודאות מביאה איתה גם הקלה. תחושה שעם כל מה שקשה, קורה פה משהו חשוב.
ואולי אפשר פשוט לעצור. להניח רגע את השריון.
ולפגוש את עצמי, עכשיו.