לגדל ילד שהוא סחלב

בשנות ה־90 שני חוקרים, תומס בויס וברוס אליס, הציעו דרך חדשה להבין רגישות אצל ילדים. הם חילקו את הילדים לשלוש “משפחות בוטניות”: חרציות, צבעונים וסחלבים.

ילדי החרציות, כמו הצמח שיכול לפרוח כמעט בכל אדמה ובכל מזג אוויר, עמידים מטבעם. הם מתמודדים היטב גם בסביבה לחוצה או לא מיטיבה, ופחות מושפעים מגורמים חיצוניים. הצבעונים מייצגים את האמצע: יש להם רגישות מסוימת ויכולת להסתגל. ילדי הסחלבים, אותם ילדים נדירים ורגישים, מגיבים בעוצמה לכל תנאי הסביבה. כשהיא תומכת ומטפחת, הם פורחים ביופי וביצירתיות שאין שני להם. כשהיא קשה או אינה מותאמת, הם נובלים במהירות.

החוקרים תיארו מנגנון פלסטי: מערכת עצבית וגנטית שקולטת את העולם בעומק רב יותר ומעצימה את ההשפעה של כל חוויה, לטוב ולרע.

כשזה הופך אישי

כשהבן שלי היה בן שש וחצי, בשיא הקושי של כיתה א' בקורונה, ניסינו שוב ושוב לשלב אותו במערכת רגילה בהרצליה. הוא אובחן עם הפרעת קשב, והזום היה עבורו בלתי אפשרי. הרעש בהפסקות היה בלתי נסבל מבחינתו, ובכל יום, כשהיה הולך לבית הספר, הוא חזר עם פרצוף מבוהל, כאילו דרסה אותו משאית. האקוסטיקה בכיתה הפריעה לו, היה לו חם מדי או קר מדי, הילדים היו קשים מדי והמורות צעקניות מדי. בכל יום ששלחתי אותו לבית הספר, הוא חזר עם טראומה חדשה.

באותה תקופה המטפלת הנוירו־התפתחותית שלו, שרית סייה הגאונה, סיפרה לי על המחקר הזה, על החרציות והסחלבים, ואמרה לי בעדינות: "לגדל ילד רגיש מאוד דורש זווית מדויקת של אור, מים במידה הנכונה, מגע עדין ומילים טובות. כשתשקיעי בו ותראי אותו באמת, הוא יפרח. בסוף תגדלי סחלב."

המשפט הזה שינה לי את כל תפיסת ההורות. הבנתי שהוא זקוק לסביבה שרואה אותו ומותאמת לצרכים שלו ככל האפשר.

המעבר שדרש גם ממני רוך

עזבנו את הרצליה, את הנוחות של חיים ליד ההורים שלי וגם את מערכת החינוך הממלכתית, ועברנו להוד השרון, לבית ספר אנתרופוסופי. זה היה מעבר קשה עבור שנינו. הוא הציף גם את הרגישות שלי, את הצורך שלי באור, בחום ובמילים טובות. במקביל התחלתי לימודי תואר שני, התפרקה השותפות שעמלתי לבנות ויחסים משמעותיים בחיי הגיעו לקצם. כל זה אילץ אותי לפגוש מקרוב את הילדה הרגישה שהייתי ואת האישה שלמדה במשך שנים לגדל סביבה שריון מלא קשקשים.

ופתאום ראיתי: אני מגדלת ילד רגיש ולומדת לגדל גם את החלקים הרגישים שלי.

סחלבים בעולם של חרציות

אנחנו חיים בעולם שמעריץ כוח, מהירות ועמידות, עולם של חרציות. כשהעולם הזה עוצר לרגע ומניח מקום לנשימה ולרגש, הסחלבים פורחים. הם מזכירים לנו יופי שנולד מהאטה, מטיפוח ומהקשבה.

מאז אותו יום, כשאני מסתכלת על הבן שלי, אני רואה את הרגישות שלו ואת המתנה הנדירה של עומק, תובנה ויופי. ככה זה לגדל ילד שהוא סחלב: לגדל גם את עצמך ואת היכולת שלך להבחין באור, במים ובמילים שמאפשרים למישהו לפרוח.

סחלבים אמיתיים תמיד נובלים אצלי. את הסחלבים שבתוכנו, שלי ושלו, למדתי לטפח. את המקומות העדינים שמבקשים אור במידה, שקט במרחב ומגע רך בעולם רועש. אנחנו לומדים להשקות זה את זה במילים טובות, למצוא מחסה כשהרוח חזקה מדי ולפרוח בכל פעם מחדש, בדרכנו.

אנחנו גדלים זה לצד זה, שני סחלבים שלומדים איך לפרוח בעולם של חרציות.