כשהשריון מתחיל לחרוק

על גיל חמישים, רגישות שמתרחבת, והיכולת להסכים להניח את מה שכבר לא משרת – כדי לפגוש את מי שאנחנו ממש.

הקיץ אני חוגגת חמישים. ובמקום לסכם או להכתיר עשור חדש, מצאתי את עצמי עוצרת. לוקחת אוויר. מקשיבה למה שזז בתוכי.

המאמר של אהובתי ברנה בראון – The Midlife Unraveling – פגש אותי שוב, בדיוק כשהייתי צריכה אותו.בין התקופה הרועשת, המלחמה, האובדן והשאלות הגדולות על שייכות, קיום ומשמעות – התחושה הפנימית הזו רק התחדדה.משהו בי נע. משתנה. אולי אני משתנה. אולי העולם השתנה. כנראה שניהם.

הטעמים מוכרים פחות. הריחות צורבים. העור דק יותר.

והשריון – זה ששמר עליי כל כך הרבה שנים – כבר לא מצליח להחזיק. הוא חורק. מכביד.

מה שפעם נחשב מובן מאליו, עובר דרך מסננים אחרים עכשיו.דברים שפעם "ככה זה" – פתאום מרגישים זרים.יש קול פנימי, בהול ולוחש, שלא נותן מנוחה.

ברנה מדברת על השריון הזה – ההגנות, הדמויות, הדרכים שלנו להיראות בסדר גם כשמשהו בפנים לא שקט.והיא כותבת:

“Your armor is preventing you from growing into your gifts… It’s time to show up and be seen.”

המילים שלה ליוו אותי בזמן שבו ההגנות שלי כבר לא מגינות.הן תופסות מקום, אבל לא מחזיקות. הן מרחיקות אותי דווקא מהחלקים שאני הכי צריכה לפגוש עכשיו.

בתוך השבריריות הזו צומחת גם פגישה מסוג אחר – לא עם מי שאני אמורה להיות, אלא עם מי שאני באמת.עם המקומות שעוד רוצים לגדול.עם חלקים בתוכי שמבקשים לנשום.

אני עוד לא יודעת להגדיר את זה במדויק, ואולי לא צריך.יש בזה עצב, וגם בהירות. אי־ודאות – וגם הקלה.תחושה שעם כל מה שקשה, קורה פה משהו חשוב.

ואולי, במקום להילחם בזה או לרוץ קדימה, אפשר פשוט לעצור. להניח רגע את השריון.

ולפגוש את עצמי, עכשיו.

כאן אפשר להכנס למאמר של ברנה בראון