לגדל ילד שהוא סחלב

בשנות ה־90 שני חוקרים, תומס בויס וברוס אליס, הציעו דרך חדשה להבין רגישות אצל ילדים. הם חילקו את הילדים לשלוש “משפחות בוטניות”: חרציות, צבעונים וסחלבים.

ילדי החרציות, כמו הצמח שיכול לפרוח כמעט בכל אדמה ובכל מזג אוויר, עמידים מטבעם. הם מתמודדים היטב גם בסביבה לחוצה או לא מיטיבה, ופחות מושפעים מגורמים חיצוניים.הצבעונים מייצגים את האמצע: יש להם רגישות מסוימת, אך גם יכולת להסתגל.ואילו ילדי הסחלבים - אותם ילדים נדירים ורגישים - מגיבים בעוצמה לכל תנאי הסביבה. כשהיא תומכת ומטפחת, הם פורחים ביופי וביצירתיות שאין שני להם; כשהיא קשה או לא מותאמת, הם נובלים במהירות.

החוקרים טענו שלא מדובר ב“חולשה”, אלא במנגנון פלסטי - מערכת עצבית וגנטית שקולטת את העולם בעומק רב יותר, ומעצימה את ההשפעה של כל חוויה, לטוב ולרע.

כשזה הופך אישי

כשהבן שלי היה בן שש וחצי, בשיא הקושי של כיתה א' בקורונה, ניסינו שוב ושוב לשלב אותו במערכת רגילה בהרצליה. הוא אובחן עם הפרעת קשב, וברור שלא יכול היה להכיל את הזום.הרעש בהפסקות היה בלתי נסבל מבחינתו, ובכל יום, כשהיה הולך לבית הספר, הוא חזר עם פרצוף מבוהל, כאילו דרסה אותו משאית. האקוסטיקה בכיתה הפריעה לו, היה לו חם מדי או קר מדי, הילדים היו קשים מדי והמורות צעקניות מדי. בכל יום ששלחתי אותו לבית הספר, הוא חזר עם טראומה חדשה.

באותה תקופה המטפלת הנוירו־התפתחותית שלו (שרית סייה הגאונה) סיפרה לי על המחקר הזה, על החרציות והסחלבים, ואמרה לי בעדינות: "נכון שזה לא פשוט לגדל ילד רגיש מאוד – הוא צריך זווית מדויקת של אור, מים במידה הנכונה, מגע עדין ומילים טובות. אבל אם תשקיעי בו ותראי אותו באמת, הוא יפרח. בסוף תגדלי סחלב."

המשפט הזה שינה לי את כל תפיסת ההורות. הבנתי שאני לא צריכה ללמד אותו להיות כמו כולם, אלא להתאים את העולם אליו כמה שאפשר.

המעבר שדרש גם ממני רוך

עזבנו את הרצליה, את הנוחות של חיים ליד ההורים שלי וגם את מערכת החינוך הממלכתית, ועברנו להוד השרון, לבית ספר אנתרופוסופי. זה היה מעבר קשה, לא רק עבורו. הוא הציף גם את הרגישות שלי - את הצורך שלי בעצמי באור, בחום, במילים טובות. במקביל התחלתי לימודי תואר שני, התפרקה השותפות שעמלתי לבנות, ויחסים משמעותיים בחיי הגיעו לקצם. כל זה אילץ אותי לפגוש מקרוב גם את הילדה הרגישה שהייתי, ואת האישה שלמדה במשך שנים לגדל סביבה שריון מלא קשקשים.

ופתאום ראיתי: אני לא רק מגדלת ילד רגיש, אני לומדת לגדל את החלקים הרגישים שלי.

סחלבים בעולם של חרציות

אנחנו חיים בעולם שמעריץ כוח, מהירות ועמידות - עולם של חרציות. אבל כשהעולם הזה עוצר לרגע, מניח מקום לנשימה ולרגש, הסחלבים פורחים. הם מזכירים לנו יופי אחר, כזה שנולד מהאטה, מטיפוח, מהקשבה.

ומאז אותו יום, כשאני מסתכלת על הבן שלי, אני רואה לא רק רגישות אלא מתנה נדירה של עומק, תובנה ויופי. כי ככה זה לגדל ילד שהוא סחלב: זה לגדל גם את עצמך. את היכולת שלך להבחין באור, במים, ובמילים שמאפשרים למישהו לפרוח.

אני לא מצליחה לגדל סחלבים אמיתיים, הם תמיד נובלים אצלי. אבל למדתי לטפח את הסחלבים שבתוכנו - שלי ושלו. את המקומות העדינים שמבקשים אור במידה, שקט במרחב, ומגע רך בעולם רועש. אנחנו לומדים להשקות זה את זה במילים טובות, למצוא מחסה כשהרוח חזקה מדי, ולפרוח בכל פעם מחדש, בדרכנו.

אנחנו גדלים זה לצד זה, שני סחלבים שלומדים איך לפרוח בעולם של חרציות.